ממאי דבחד בי דינא איתקון דלמא כו׳. תימה מאי פריך כיון דאיכא למימר הכי ואיכא למימר הכי אם כן לא תפשוט מידי. ויש לומר משום דניחא ליה טפי למימר בתרי בי דינא איתקון דאתי שפיר הא דקאמר שניתם משנתכם כרבי יוחנן בן ברוקה אבל אי בחד בי דינא איתקון אתיא אפילו כרבנן ולפיכך אין צריך לדחוק דרבי נתן היה מקפיד על לשון ירתון דמשמע קצת כרבי יוחנן בן ברוקה. תוספות הרא״ש ז״ל.

בנו גדול לא עשאו אלא אפוטרופוס. דקדקו עליה הגאונים ז״ל דהא תנן במתניתין איש פלוני ירשני במקום שיש בן כו׳ רבי יוחנן בן ברוקה אומר אם אמר על מי שראוי ליורשו דבריו קיימים ועד כאן לא פליגי רבנן עליה אלא בלשון ירושה אבל בלשון מתנה מודו ליה. ותירצו דהא הלכתא בלא טעמא הוא ואין לנו אלא פשוטם של דברים מתניתין באומר ודרב יהודה בכותב וטעמא קצת יש דבכותב דאית ליה קלא מוכתא מילתא דלכבוד בעלמא דליפוק עליה קלא ולישתמע מיליה. ועוד הקשו מהא דאמרינן לקמן אמר רב הונא הכותב כל נכסיו לאחד רואים אם ראוי ליורשו נוטלים משום ירושה ואם לאו נוטלים משום מתנה אלמא אפילו בכותב לא אמרינן שעשאו אפוטרופיא. ותירצו דההיא בבת בין הבנות אי נמי באח בין האחים. והר״י הלוי ז״ל פירש דלא שנא כותב ולא שנא אומר אלא מתניתין כשבירר דבריו ודרב יהודה בשלא בירר. ואלא מיהו נראה לי דההיא דרב הונא אי אפשר להעמידה כשבירר דהא פריש לה רב הונא גופיה דאיהו לא אמר כלום אלא דמכלל תשובתו שהשיב על מה ששאלוהו נכסי למאן דלמא לפלניא והשיב הוא אלא למאן הוא שאמרו שנוטלם בראוי ליורשו משום ירושה אלמא בשלא בירר הוא. אלא דאפשר לומר דהיא הנותנת דהרי הוא כמברר למתנה דודאי אותן ששאלוהו לא על אפוטרופא שיעשה על נכסיו שאלוהו אלא על מה שירצה (לעשות) בנכסיו שאלוהו ומעתה אין אנו צריכים לדחקה דוקא שלא בבן בין הבנים וכן נראה לי משום דהכותב לאו דוקא אלא מאי כותב אומר וכמו שאמרו הכותב לאשתו דין ודברים אין לי בנכסיך ופירש רבי חייא מאי כותב אומר וכל נותן בלשון כותב מפקי ליה וכדתנן נמי במתניתין הכותב נכסיו לאחרים והניח את בניו ולאו דוקא כותב והא דרב הונא נמי משמע ודאי דלאו דוקא כותב דאיהו לא אמר אלא למאן וכמו שכתבתי. ויש מקשים על הרב הלוי ז״ל דאי מתניתין דוקא כשברר אם כן הא דמקשינן בסמוך על הא דרבי יהודה הנחתום במאי אילימא בשכיב מרע והא אמרת לא עשאה אלא אפוטרופיא מאי קושיא דלמא ההיא בשבירר ואל תתמה על ששנאוה סתם דהא מתניתין על כרחך כשבירר כי היכי דלא תיקשי לן ואפילו הכי שנאוה סתם. והראב״ד ז״ל נעשה בפירושו כעין מכריע ופירש דמתניתין באומר וכל באמירה למתנה נתכוון ואף על פי שלא בירר דמפני שכבד עליו הדיבור לא בירר ודרב יהודה בכותב דכיון שכתב היה לו לברר וכל שלא בירר בכתיבתו אני אומר שלא נתכוון אלא לאפוטרופסות. ועוד כתב הראב״ד ז״ל דאלו קנו מידו מתנה גמורה היא שאין קנין לאפוטרופסות. ומורי הרב ז״ל הקשה עליו נמי מההיא דרבי יהודה הנחתום דאם כן לוקמה בשכיב מרע ובשכתוב בה קנין ואי משום דשנאוה סתם אל תתמה שהרי שנינו כותבים שטר ללוה אף על פי שאין מלוה עמו ואוקימנא בבבא מציעא בפרק קמא בשטרא אקנייתא ואף על פי ששנויה סתם. ואני אומר שאין קושיא לא על דברי הרב הלוי ז״ל ולא על דברי הראב״ד ממה שלא תירצו בדרבי יהודה הנחתום שבירר או שקנו מידו דאין הכי נמי אלא משום דרבינא דמייתי מינה ראיה הוה משמע ליה דבשלא בירר ולא קנו מידו היא כיון דמיתנא סתם אף רבא ניחא ליה טפי לאוקומה בהכין ולתרוצה דכיון דאפשר ליה לאוקומה באוקמתא רווחא כצורתא ובכולהו לבד מאשה אצל האחים ואשה אצל בני הבעל וכרבינא באשתו ארוסה ובאשתו גרושה דהא ודאי פירוקא רווחא טפי כסתמא דברייתא ולא לדחוקה ולאפוקה ממשמעותה. כן נראה לי. הרשב״א ז״ל.

וזה לשון הר״י ז״ל בעליות: פירשו הגאונים ז״ל דוקא כותב אבל אומר כו׳. ויש לומר עוד טעם אחר במשנתנו דכיון שאמר בלשון ירושה לא תלינן שעשאן אפוטרופוס וכפירוש רשב״ם ז״ל וסברא מעליא היא. וקשה לן הא דאמרינן לקמן אמר רב הונא שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחר אם ראוי ליורשה נוטל משום ירושה ולא אמרינן לא עשאו אלא אפוטרופוס בשלמא למאי דקסלקא דעתיך לקמן דנוטלים משום ירושה דקאמר לומר שאם אמר בלשון ירושה דבריו קיימין כרבי יוחנן בן ברוקה לא קשיא מידי דכיון דאמר בלשון ירושה לא אמרינן בה לא עשאו אלא אפוטרופוס אלא למסקנא דשמעתא דמסקינן בפירושא דהאי מימרא דרב הונא דהכי קאמר אם ראוי ליורשו אמרינן שאין זה לשון מתנה אלא לשון ירושה ונוטלים בתורת ירושה לומר שאם אמר אחריך לפלוני אין לשני במקום ראשון כלום דירושה אין לה הפסק לפום הך מסקנא קשיא לן כיון שאמר בלשון מתנה ושטרא נמי כתב ליה אמאי לא אמרינן לא עשאו אלא אפוטרופוס. ונראה בעיני דכיון שאמר אחריך לפלוני לא שייך למימר לא עשאו לראשון אלא אפוטרופוס אף על פי שהראשון בנו שהרי לא כתב לו כל נכסיו כיון שנתנן אחריו לאחר. ולא דמיא להא דאמרינן בנו ואחר לאחר במתנה ובנו אפוטרופוס דהתם בבת אחת מזכה להו הלכך כיון דזוכה אחד במחצה הוה ליה כותב כל שאר נכסיו לבנו אבל הכא דאחריו ודאי מזכה לשני לא מיקרי כותב כל נכסיו לראשון. ועובדא דמייתי לקמן דההוא דהוה שכיב אמרו לו נכסיו למאן דלמא לפלניא אמר להו אלא למאן ואמר רב הונא אם ראוי ליורשו כו׳ משמע דבההוא עובדא אף על גב דלא אמר אחריך קאמר רב הונא דזכה בכולן בין שהוא ראוי ליורשו בין שאינו ראוי ליורשו אלא דאשמועינן שאם הוא ראוי ליורשו נוטלם בתורת ירושה ונפקא מינה למי שאמר אחריך לפלוני שאין לשני במקום ראשון כלום דירושה אין לה הפסק. לפום הך מסקנא קשה לן כיון שאמר בלשון מתנה ושטרא נמי כתב ליה אמאי לא אמרינן לא עשאו אלא אפוטרופוס. ונראה בעיני התם ודאי בההוא עובדא לא שייך למימר לא עשאו אלא אפוטרופוס שהרי בני אדם שאמרו לו נכסי למאן דלמא לפלניא סתם שאלתם לא על האפוטרופסות שאלוהו אלא על ירושה וקניה והרי הודה לדבריהם במה שאמר אלא למאן. מיהו בדברי רב אדא דסבר למימר בפירוש דברי רב הונא אם ראוי ליורשו אלמנתו נזונת מנכסיו כו׳ ולא מיירי כלל לענין אומר אחריך יש להקשות אמאי לא אמרינן בראוי ליורשו לא עשאו אלא אפוטרופוס כיון שכתב לו כל נכסיו ובלשון מתנה. ויש לומר דמיירי כשאין שם יורש אלא הוא. מיהו לא משמע הכי כדבעינן למכתב לקמן. אלא איכא לאוקמה בשאר יורשים ולא בבניו וכן דעת הריא״ף ז״ל כו׳. ויש לפרש דוקא בכותב לאשתו או לבנו או לבתו אמרינן דמהדר לאחשובינהו דלישתמע מילייהו ולפיכך מחזר ליפות כחן באפוטרופסות בדרך הקנאה אבל שאר יורשים אי בעי לשווי להו אפוטרופסות אין הדבר מצוי כל כך לייפות כחן בדרך הקנאה. מכל מקום לענין מי שאומר נכסי לך ואחריך לפלוני וראשון ראוי ליורשו וכן לענין עובדא דההוא שכיב מרע דאמרו ליה נכסי למאן אפילו כבן בין הבנים קאמרינן דנוטלם משום ירושה ולא אמרינן אפוטרופסות שוויה מן הטעמים שפירשנו. ודברים ברורים הם. ואם כתב כל נכסיו לאשתו או לבנו וכתוב קנין בשטר איכא מאן דאמר קנייה גמורה היא כיון שייפה כמו בקנין דכותב דוקא קאמרינן. ולי נראה דהכותב כל נכסיו סתמא קאמרינן לא שנא בקנין ולא שנא בלא קנין דהא קאמרינן שהוא מייפה כחו בדרך הקנאה דלישתמען מיליה הלכך מהאי טעמא נמי הוא הדין בקנין. ראיה לדבר דהוי תלמודא בהא דתניא כתב כל נכסיו לאשתו ויצא עליה שטר חוב כו׳ מאי אילימא בשכיב מרע כו׳ ודחיק ומוקי לה לרבינא באשתו ארוסה או גרושה ולא מוקי לה בשטרי אקנייאתא כי היכי דמוקי בעלמא הא דתנן כותבים שטר ללוה אף על פי שאין מלוה עמו בשטרי אקנייאתא אלא שמע מינה דאף על גב דקנו מיניה נמי לא עשאן אלא אפוטרופוס. ונראה בעיני דשמועה זו צריכים אנו להעמידה במייפה את כחה דאמר תנו כל נכסי לאשתי ואף כתובו דכיון דאמרינן לא עשאה אלא אפוטרופוס משמע דאי לאו דשמואל הוה אמינא שקנתה הנכסים וכיון דבשכיב מרע עסקינן מדאיבעיא לן לקמן בבריא היאך בידוע שלא היתה הקנאה אלא מחמת מיתה דהכי קיימא לן בפרק מי שמת וקיימא לן נמי דחיישינן שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה. ואיכא לאוקמה כגון שאמר כל נכסי לאשתי אחר כך שאלו ממנו כו׳ ככתוב בנמוקי יוסף עד לזכרון בעלמא. וכי הא דגרסינן בירושלמי כתבו ותנו לו שדה פלונית לפלוני רבי אלעזר ורבי שמעון בן יקים אטלון עובדא קומי רבי יוחנן אמר לון אם לזכרון דברים כתבו ותנו אם לזכותיה בכתב כולי עלמא ידעין שאין כתב לאחר מיתה ועוד מאריכים בזה הענין בפרק זה. ונראה בעיני אם אמר תנו מנה לפלוני וכתבו לו את השטר ולא אמר כתבו ותנו ולא בעיא מייפה את כחו והיכא בעיא מייפה את כחו כגון דאמר כתבו ותנו מנה לפלוני כלומר כתבו מנה לפלוני ותנו לו את השטר דחיישינן שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר דהיינו לשון הקנאת בריא כההיא דתניא הבריא שאמר כתבו ותנו מנה לפלוני כו׳ ככתוב בנמוקי יוסף עד לפי שנמצאו מבטלים בכך את המתנה דמשמע שבשעה שאמר להם תנו מנה לפלוני אמר להם כתבו ותנו ולפיכך לא הוצרך התלמוד להעמיד במייפה את כחו אלא שמועה זו ולא הא דאמר רב הונא שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחרים כו׳ דהא מתוקמא שפיר בשכיב מרע שאמר נכסי לפלוני ואחר כך צוה לכתוב לו את השטר דלזכרון נתכוון ולא הוצרך התלמוד לפרש במייפה את כחו אלא במקום שהזכירו כתבו ותנו מנה לפלוני בין בברייתא בין במימרא דאמוראים. עד כאן.

והרשב״א ז״ל חולק לקמן במקומה וכן נראה מדברי הרא״ם ז״ל והרא״ש ז״ל בתוספותיו (כמו שתמצא) אפילו אפוטרופיא כו׳. ככתוב בנמוקי יוסף עד ובדרך שטרא מעלייא ולא ישנה אותו משאר שטרות ובסתם כותב דברו חכמים אף על פי שנכתב כדרך שאר שטרות. מיהו אם פירש בשטר שהוא מקנה לה הקנאה גמורה ולא בתורת אפוטרופסות אי נמי שפירש בשטר ותהא רשאה למכור ולתת במתנה לאחרים ודאי קנתה ולפי שלא היו רגילים לכתוב לשונות הללו בטופסי דשטרי לפיכך דברו חכמים בסתם כותב שלא עשאה אלא אפוטרופוס. ואיכא מרבוותא ז״ל דהוו מוקמי הא דרבי יוחנן בן ברוקה וכן הא דרב הונא דלקמן כשבירר דבריו. וקשיא לי דאם כן הא דהוי תלמודא בסמוך במאי אי בשכיב מרע כו׳ לוקמה בשבירר את דבריו. ותמהני על דברי הגאונים ז״ל מפני מה אמרו דוקא כותב שהרי דרך התלמוד להזכיר כותב בשכיב מרע במקום אומר ומשום אורחא דמלתא נקט כותב שדרך לכתוב לזכרון דברים וכההיא דאמרינן שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחרים אם ראוי ליורשו נוטלן משום ירושה. ועוד שהרי עיקר הקנאה בדבור כמו שפירשנו דבמיפה את כחו מיירי הלכך מסתמא הוא הדין לאומר ואי (לאו) משום הלכתא בלא טעמא היא הוי אמרינן דכולי לישנא דוקא (הא) אלא תלמודא מדמה לה בדרך פשיטות מאי דמסתבר לדמויי דאמרינן פשיטא בנו גדול לא עשאו אלא אפוטרופוס ואיבעיא להו בת אצל הבנים כו׳. עליות.

ובשטה לא נודע שם מחברה כתוב דיפה פירש הרא״ש ז״ל ודברי בעל הלכות גדולות נראים כן ודרב הונא יש לומר כגון שכתב לו כל נכסי לך שסובל לשון ירושה ולשון מתנה כדאמרינן לעיל. ולהאי טעמא יכולים למימר דאפילו בת בין הבנות ואח בין האחים דלאפוטרופא מכוון. ונראה לי להדיא מן הגמרא דבת בין הבנות לא עשאה אלא אפוטרופא דעד כאן לא פליג רב עויא לעיל ומשוי לבת כאחר אלא אצל הבנים אבל אצל הבנות מודה. אבל באח בין האחים לא בריר לי. עד כאן לשונו.

וזה לשון הרא״ם ז״ל: נמצא עכשו הכלל העולה בידינו בענין זה לא אמרינן לא עשאו אלא אפוטרופוס אלא לגבי בנו ואשתו נשואה בין אצל האחים בין אצל בני הבעל אבל לגבי אחר אי נמי שאר יורשים כגון בת בין הבנות או אח בין האחים לא אמרינן ביה לא עשאו אלא אפוטרופוס הלכך מאן דכתב מתנה לבנו בין שאר הבנים אי נמי לאשתו נשואה בין אצל הבנים בין אצל בני הבעל בין אצל שאר יורשים לא שנא מתנת בריא לא שנא מתנת שכיב מרע צריך הוא שישייר מקצת ואם לא שייר לא קנו כלום לפי שלא עשאן אלא אפוטרופסות. ומי שכתב מתנה לאחר בין במקום בניו בין שלא במקום בניו אי נמי לאשתו ארוסה ואשתו גרושה דכאחר דמו אי נמי לבת בין הבנות ואח בין האחים וכל שכן בת בין הבנים ואם בין הבנות דהיינו אחר אינו צריך שיור מקצת אלא אף על פי שלא שייר כלום קנו וזה שכותבים עכשיו ואפילו במתנה לאחר שיור מקצת יורשים לרווחא דמלתא הוא דכתבי ליה ואין אנו צריכים לכך. כתב רבינו הרב ז״ל משמא דרבוותא דהא דאמרינן לגבי בנו לא עשאו אלא אפוטרופוס הני מילי בכותב אבל באומר כו׳. והאי מימרא דקאמרי רבוותא ז״ל צריכים הן להביא ראיה על כך לפי שדברי רבי יוחנן בן ברוקה שהביא ממנו ראיה יש להעמיד אותם בדגלי אדעתיה דלהקנאה גמורה איכוון ואל תתמה שרבי יוחנן בן ברוקה לא בא ללמדנו להקנאה נתכוון אם לעשותו אפוטרופוס נתכוון אלא ללמד היכא דאמר בלשון ירושה אם דבריו קיימים כמו שהם קיימים היכא דאמר בלשון מתנה אם לאו וכיון שכן אין לנו להעמיד דבריו במקום שאפשר לומר לעשותו אפוטרופוס נתכוון דאם כן אפילו בלשון מתנה נמי לא כלום אלא במקום שנתברר ממנו בודאי דלהקנאה גמורה איכוון והא קמשמע לן שאף על פי שלא אמר בלשון מתנה אלא בלשון ירושה דבריו קיימים וכיון שדברי רבי יוחנן בן ברוקה בדגלי אדעתיה דלהקנאה גמורה איכוון הוא ראיה זו שהביאו ממנה הני רבוותא אינה ראיה דעד כאן לא אמרינן לא עשאו אלא אפוטרופוס אלא היכא דלא גלי אדעתיה ואפשר לומר דלעשותו אפוטרופא הוא דאיכוון אבל היכא דגלי אדעתיה בהדיא דלהקנאה גמורה איכווני בדין כותב ולא עשאו אלא אפוטרופוס. עד כאן.

והר״ז הלוי ז״ל כתב דלא אמרו עשאה אפוטרופוס ובנו גדול עשאו אפוטרופא אלא כשיש בנים קטנים שצריכים לאפוטרופא אבל גדולים מה להם לאפוטרופא ומה שאמרו אפילו בנו קטן המוטל בעריסה בקטן בין הקטנים קאמר ובדין הוא דהוה מצי לאוקמי ההיא ברייתא דרבי יהודה הנחתום בגדולים אלא דניחא לארווחה ולאוקמה במאי דאתמר בגמרא בהדיא לרבינא באשתו ארוסה ואשתו גרושה ולרב עוירא בכלהו לבר מאשה אצל האחים ואצל בני הבעל. וצריכא עיונא דאפילו בבנים גדולים אני אומר שמתכוון לעשות אפוטרופוס את הבן או אשתו בין הבנים ותדע לך אי לא מאי שנא בן ואשתו אפילו אחר דלהנאת הבנים הוא מתכוון למנות עליהם אפוטרופא לפקח על הנכסים והיינו נמי דאמרינן דניחא ליה דלישתמעון מיליה ותדע לך מדבעי רבא בבריא היאך משום דהא קאי איהו כלומר ואינם צריכים לאפוטרופא לפקח אלא דלישתמעון מיליה מהשתא כלומר שישמעו לו מעכשיו ויכבדוהו ואי דוקא בצריכים אפוטרופא פשיטא דבבריא לא אמר דהא אינם צריכים לו. כן נראה לי. הרשב״א ז״ל.

פשיטא בנו ואחר לאחר במתנה ובנו אפוטרופוס. פירוש אם כתב כל נכסיו לבנו ואחר כך לאחר כיון ששתפן שניהם כאחד חולקים את הנכסים ביניהם במחצה כי ההיא דאמרינן לקמן ההוא דאמר לה לדביתהו נכסי לך ולבניך אמר רב יוסף קנה פלגא דכתיב והיתה לאהרן ולבניו וכיון שחולקים הנכסים נוטל אותו אחד חלקו שהוא מתנה לעצמו שהרי הקנה אותו קנין גמור בלשון מתנה ואין אנו אומרים אפוטרופא עשאו לפי שאין אדם עושה אחר אפוטרופוס על בניו אבל בנו אינו קונה המחצה שלו לעצמו שכיון שכתב המחצה לאחר נמצא המחצה השנייה שכתב לבנו שהוא כל נכסיו והוה ליה כמו שכתב כל נכסיו לבנו בלי שטר שלא עשאו אלא אפוטרופוס הלכך אותה מחצה שכתב לבנו קנאוהו הבנים ואותו הבן אפוטרופוס עליהם. ויש מי שפירש לאחר במתנה ובנו אפוטרופוס שאותו האחר קנה הכל במתנה ובנו אפוטרופוס עליו. והפירוש הראשון שפירשו הוא הנכון. הרא״ם ז״ל.

פשיטא בנו ואחר לאחר במתנה כו׳. פירוש לא מיבעיא אם כתב מקצת נכסיו כו׳ ככתוב בפסקי הרא״ש ז״ל (דף ר״ח ב׳) עד דהוה ליה כנותן לבנו מקצת תחלה ואחר כך נותן השאר לאחר. והיכא דיצא עליו שטר חוב נמי גובה מן האחרון כדבעינן למכתב לקמן בפירקין. ואם כתב שני שלישי נכסי כו׳ ככתוב בפסקים הנזכר עד ואם כתב כל נכסיו לשני בניו שניהם אפוטרופים ואם כתב חצי נכסיו לבנו אחד ואחר כך כתב שאר נכסיו לבנו אחר הראשון במתנה והשני אפוטרופוס וכן לענין אותה ששנינו שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחרים ושייר קרקע כל שהוא מתנתו קיימת אם חזר וכתב אחר כך אותו קרקע כל שהוא לאחר הוה ליה כותב כל נכסיו ואין מתנתו קיימת דמתנת שכיב מרע היא ואם עמד חוזר. ויש לדון כיון דבנו שני לא עשאו אלא אפוטרופוס וירשו אחיו עמו גם הראשון יירש עמהם דהוה ליה כאומר תנו מאתים זוז לפלוני בני ולא חלק שאר נכסיו דאמרינן נוטלם ונוטל את ירושתו כדבעינן למכתב בסוף פירקין. ובהא דאמרינן לאחר במתנה איכא דקשיא ליה כיון דבנו אפוטרופוס אחר נמי היכי קניא הויא לה מתנת שכיב מרע וצריכה קנין. ויש להעמידה במצוה מחמת מיתה דקניה במקצת ואינה צריכה קנין. ואיכא מאן דמוקים לה בקנין או בשטר הקנאה דמזכה ליה מחיים דקני בשטרא. ואומר אני לא מפרשה שמעתין שפיר אלא במצוה מחמת מיתה דהא אבעיא לן בשמעתין בבריא היאך דדלמא כיון דקאי איהו לא משוי אפוטרופוס ושכיב מרע כל זמן שאינו מחלק כל נכסיו ואינו מצוה מחמת מיתה כבריא חשבינן ליה לכל דיניו הלכך אם תמצא לומר דבריא כותב כל נכסיו לבנו קנאם דבריא לא משי אפוטרופוס דרך הקנאה בשכיב מרע דלאו מצוה מחמת מיתה שכתב כל נכסיו לבנו נמי קנאם דאי אמרת לא עשאו אלא אפוטרופוס אם כן כיון דאינו מחלק כל נכסיו וגם אינו מצוה מחמת מיתה כבריא חשבינן ליה ובריא לא משוי אפוטרופוס. מיהו לענין דינא נראה לי דבנו ואחר בקנין או בשטר ההקנאה אף על פי שאינו מצוה מחמת מיתה אמר קנה ובנו אפוטרופא וכגון שהוא מיפה את כחו דאמר אף כתבו וחתמו והבו ליה דכיון דאיבעיא לן בבריא היאך ולא איפשיטא אוקי ממונא בחזקת יורשים ולא עשאו אלא אפוטרופוס ואחר קנה בקנין או בשטר אבל אם אינו מיפה את כחו אחר נמי לא קנה דשמא נתכוון להקנות אף לבנו הקנאה גמורה דהא לא תלינן שעשאו אפוטרופוס אלא מספיקא הלכך כיון דאיכא למימר לבנו נמי להקנאה נתכוון הוה ליה מחלק כל נכסיו ולא הוי קנין אלא מחמת מיתה ושמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה. אשתו ארוסה ואשתו גרושה דברי הכל קנו. פירוש אשתו ארוסה או אשתו גרושה ולא הויא דומיא דבנו ואחר ואשתו ואחר דהיינו שכתב לשניהם כאחד והכא נמי פשיטא (דומיא דבנו) ואחר לאחר במתנה אף על גב דבנו אפוטרופוס ולא אמרינן כיון שכתב לשניהם כאחד אחר נמי אפוטרופוס עשאו עם בנו וכי היכי דפשיטא לן דאחר במתנה דלא משוי אחר אפוטרופוס בדרך הקנאה פשיטא לן דאשתו ארוסה ואשתו גרושה כאחר דמו וקנו אלא הא קמיבעיא לן בת בין הבנים אי כאחר דמו וקנו או לא.

הכי גרסינן וכן הגירסא בספרי ספרד אבעיא להו בת אצל הבנים ואשה אצל האחים ואשה אצל בני הבעל מהו אמר רבינא משמיה דרבא בכולהו לא קנו והלכתא כרבינא ובת בין הבנים לא עשאה אלא אפוטרופא וכל שכן בת בין הבנות דהא לא איבעיא לן כלל דודאי בת בין הבנות כבן בין הבנים דפשיטא לן דלא עשאו אלא אפוטרופוס. ואשה אצל האחים נמי לא עשאה אלא אפוטרופא והוא הדין אשה אצל אחי אביו ואצל שאר כל היורשים לא עשאה אלא אפוטרופיא והכי משמע מהא דאמרינן בשמעתין ורב עוירא מוקי לה בכולהו לבר מאשה אצל הבנים ואשה אצל בני הבעל כלומר הא דתניא כתב כל נכסיו לאשתו מוקי לה באשה אצל כל היורשים חוץ מבנים או בני הבעל. כן נראה בעיני. הר״י ז״ל בעליות.

בכולהו קני לבר מאשה אצל אחים ואשה אצל בני הבעל. הכי גרס רשב״ם ז״ל ולכך הוצרך לדחוק לקמן גבי ורב עוירא מוקי לה בכולהו דהיינו אשתו ארוסה ואשתו גרושה אף על גב דרבינא נמי הכי מוקי לה נקט לישנא דכולהו משום דהכא נקט האי לישנא דלעיל. ונראה יותר לגרוס כגירסת הספרים בכולהו קנו לבר מבת אצל הבנים ואשה אצל בני הבעל. ואיכא בינייהו אשה אצל האחים. והשתא ניחא הא דאמרינן לקמן מוקי לה בכולהו דהיינו אשה אצל האחים ואשתו ארוסה ואשה גרושה. תוספי הרא״ש ז״ל.

ולענין פסק הלכה קיימא לן כרבינא דלישנא דמסקנא דגמרין כוותיה מדאמרינן אשתו ארוסה ואשתו גרושה במתנה. וכן פסקו רבינו חננאל ז״ל והריא״ף ז״ל וכן כתב אב ב״ד. הרשב״א ז״ל.